כל כך הרבה מחשבות היו לי לגבי הצילומים האלו…
בתור אמא נזכרתי בלידות שלי; בציפייה לפגוש את האושר שלי, בחששות, בהתרגשות…
כן לידה טבעית – לא לידה טבעית,
כן אפידורל – לא אפידורל,
כן דולה – לא דולה,
ובלידה הראשונה הייתה אפילו "תכנית לידה" 
– עזבו שהכל השתבש, אבל אלו היו שיבושים "נורמליים".
ואז חשבתי על האמהות שילדו באוקטובר 2023.
שום דבר לא היה "נורמלי" ב"שיבושים" שלהן.
התלבטתי איך לקרוא לפרויקט – השם הראשון שהתחבר לי היה "האור בצל המלחמה"
כי כל אמא ששוחחתי איתה, אמרה שזו קרן השמש שלה בתקופה החשוכה הזו.
ואז תהיתי אם השם הנכון יותר יהיה: "אנחנו הילדים של חורף שנת 23" הרי התינוקות האלו, שנולדו בצל המלחמה, עתידים להיות החיילים שלנו בעוד 18 שנה,
אותם חיילים – הילדים של כולנו.
50 שנה אחרי חורף 73 ושום דבר לא באמת השתנה.
אנחנו חיים במדינה בה המציאות מורכבת.
אבל ככל שהתקדמתי עם הפרויקט התחוור לי שבעצם הסיפור האמיתי כאן הוא האמהות – הרי שוחחתי איתן, על ה"חוויה" שלהן של לידה בצל המלחמה.
האמהות האלו לביאות בעיניי!!!
יצאתי מהבית ב 5 בבוקר כדי להגיע אליהן בזמן, נסעתי לדרום, לצפון, למרכז…
המלחמה נגעה בכולן, כל אחת בדרכה.
המלחמה נגעה בכולן, כל אחת בדרכה.
אני מודה לכל אותן אמהות שהכניסו אותי לביתן ושיתפו אותי ברגעים אינטימיים, כואבים, משמחים ומרגשים סביב היותן אמהות לילדים שנולדו באוקטובר 23.
ותודה ענקית למגזין פרוטפוליו שאני כל כך אוהבת ששיתף את הפרויקט שלי ושל אותן אמהות בעצם- אין לי מילים לתאר כמה זה ריגש אותי!
